ילדים מדברים לעצמם

דיברת אלי, חמודי?

נועה בת 4 יושבת בשולחן היצירה ב'גן תות' ומציירת ציור. "זה יהיה ציור יפה לאמא... כשאמא תבוא, אני אתן לה את הציור הזה...אני צריכה לצבוע את הילדה, אני אעשה לה שמלה בכתום, זה יהיה לה הכי יפה... זה לא כתום...כתום, איפה אתה? אז אני אקח צהוב, צהוב זה הצבע שאני הכי אוהבת אחרי כתום... הילדה תהיה יפה, אמא תאהב את הציור שאני עשיתי לה והיא תגיד לי שהציור שלי הכי יפה.."

בחלק השני של הגן יושב עומרי בישיבה מכונסת על הרצפה ליד היציאה לחצר: "לא רוצה לשחק עם הילד הזה..אני ארביץ לו... מה הוא חוטף לי את הכדור זה היה שלי קודם, חטפן אחד. אני ארביץ לו... אני אגיד אותו לליאת והיא תעניש אותו...טיפש אחד.. כל הזמן הוא חוטף דברים...

בחצר מתרוצצת גילי היא נראית מאד עסוקה, אף ילד לא נמצא לידה "עכשיו צריך לשים פה עוד חול... לכסות את הכול... איפה כף?.. איפה כף?... אה...זה הכף שלי..."

ובפינת הבובות יעל טורחת סביב בובת בד גדולה "שבי יפה... את רוצה שאני אעשה לך גם עוגה כזאת?.. אז תשבי יפה...

לא, לא מדובר בגן מיוחד מכל סוג שהוא, אלא בשגרה הרגילה של גן רגיל בסתם עוד יום של חול.

כתבה: לימור רייז,

פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית מומחית

אז יכול להיות שמהעיניים שלנו ממרחק לא מבוטל של שנים נראה מוזר שהילד שלנו עסוק בשיחה ערה עם עצמו. בעוד אתכם הוא מזכה ב "כיף" משמים בתגובה לשאלה צמאה לתוכן "איך היה לך בגן". אבל גם אתם התנהגתם כך, לא מאמינים? תשאלו את ההורים שלכם.

"נכון שזה נתפש כהתנהגות מוזרה" מסכימה לימור רייז, פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית מומחית "אבל בדיוק כמו שמבוגרים מדברים עם עצמם ללא הפסק רק ללא קול, כך גם ילדים. רק שבהתחלה הם מדברים בקול ולאט לאט זה הופך לדיבור פנימי, פרטי."

לדברי רייז מדובר, במרכיב חשוב בהתפתחות הקוגניטיבית והרגשית של ילדים. באמצעותו הילד מתרגל את השפה, מארגן את מחשבותיו, מתכנן את פעולותיו, פותר בעיות, ממקד תפקודי קשב וריכוז ומתמודד ואף מווסת מצבים רגשיים כמו שמחה, מתח או תיסכול.

"הדיבור הפרטי" מסבירה רייז "עוזר לילד למקד את תשומת הלב במשימה ("הסתכל לכאן", "עכשיו לאט), עוזר לו לתאר את המשימה או את ההתנהגות הנלווית לביצועה ("אני מצייר את הקו"). ולהתלבט לגבי ביצועה ("מה עכשיו?")

ויגוצקי, פסיכולוג רוסי, היה הראשון שחקר את ה'דיבור הפנימי' ותיאר שלושה שלבים של התפתחות הדיבור:

• דיבור חברתי (דיבור חיצוני) - דיבור זה אינו קשור לחשיבה. בשלב זה הילד משתמש בדיבור כדי לתקשר עם אחרים וכדי להביע מחשבות פשוטות ורגשות. למשל: "אני רוצה סוכריה".

• דיבור פרטי - דיבור שנמצא בדרך כלל בבני 3-5 שנים. בשלב זה ילדים מרבים לדבר עם עצמם. הם מדברים לעצמם בקול רם בניסיון לכוון את התנהגותם. הם יכולים לדבר על מה הם עושים בזמן שהם עושים את זה.

• דיבור פנימי - זה השלב האחרון של התפתחות הדיבור. הוא דיבור פנימי, בלי קול חיצוני. זה סוג של דיבור בו גם אנחנו משתמשים. כשהילד מגיע לשלב הזה הוא יכול להפעיל את כל הפונקציות הקוגניטיביות הגבוהות"אומרת רייז "כמו למשל, "לספור בראש".

שרון צונץ פסיכולוגית חינוכית מומחית HYPERLINK "http://www.zuntz.co.il" www.zuntz.co.il מדמה את הדיבור הפרטי לסוג של טיוטה שהילד משרבט המסייעת לו לפתח מודעות לעצמו. "ככה" היא אומרת "הוא יכול להתנסות בכל מיני מסלולים, רגשות ומחשבות ולבחון אפשרויות פעולה עד שהוא בוחר לעצמו את זו שהוא מרגיש איתה הכי נוח, מבלי לשלם על זה מחיר. אגב, בדיוק כמו דפוס הקיים גם אצל מבוגרים בו לעיתים הם צריכים אנשים שרק יקשיבו להם, כדי לארגן את המחשבות."

לעומת זאת, לדברי צונץ, ילדים שלא משתמשים בדיבור הפרטי הם ילדים שיותר קשה להם לבטא רגשות ומחשבות, מתקשים באינטראקציה בסיטואציות של משחק ובדרך כלל גם הדיבור הפנימי שלהם לא מפותח. "ילדים אלה, אוגרים את הרגשות עד שמגיעה התפרצות" היא אומרת "זו אסטרטגיה גרועה לחיים שבגינה הם משלמים מחיר רגשי גבוה לעומת ילדים שמדברים ומתנסים".

דיבור פרטי- המבוגר האחראי

כולנו חיים עם שתי שפות: פנימית וחיצונית. היכולת הזאת בנוסף לכלל הערכים שהיא מביאה איתה, מאפשרת לנו שליטה עצמית ובעיכוב תגובות לא שקולות.

בעולם הילדים, הדיבור הפרטי הוא בתפקיד "המבוגר האחראי" בסביבה. זה שעוזר לילד לתכנן את צעדיו ולווסת את עצמו. כך שככל שיש לילד יותר יכולת לנהל את עצמו בהתאם ליעדים הללו, הוא מציג פחות תלות במבוגר ממשי.

אבל לא כל הילדים נהנים מיתרונותיו של הדיבור הפרטי. לדברי רייז, ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, מדברים יותר לעומת אחרים. הדיבור שלהם מתבטא במלל רב , אינו ממוקד, ללא יכולת הבחנה בין עיקר ותפל ואין בו את אותו ערך של ארגון שיש אצל ילדים רפלקטיביים (מכווני מחשבה). וכשהתנהגות היא פחות מונחית מטרה, כל דבר מסיח את הדעת.

"ילד עם בעיית קשב וריכוז שבוי בחלון 'קשב צר' כלומר חי את ה'כאן ועכשיו'" היא מסבירה "לעומת ילד רפלקטיבי שיכול לראות את הדברים בפרספקטיבה יותר רחבה של זמן ומקום ולקחת בחשבון שיקולים רחבים יותר. הוא לא פועל רק כשמופעל תגמול חיצוני, אלא מסוגל לראות כמה צעדים קדימה, להפעיל איפוק ולהשקיע לטובת תגמול עתידי".

בנוסף מתארת רייז את הדיבור הפנימי של ילדים עם קשיי למידה כדיבור העמוס בהיגדים עצמיים שליליים כמו: "אני לא אצליח", "מסובך לי", "המורה הזו נגדי".. דיבור שבתוכן שלו יוצר מצב של נבואה שמגשימה את עצמה, המנעות מעשיית הפעולה וירידה במוטיבציה. "כך שלא פעם נראה ילדים אינטילגנטים ונבונים" היא אומרת "שמאחר ויכולות השליטה העצמית שלהם פחות טובות, הם אינם מסוגלים להביא לידי ביטוי מלא את היכולות הקוגניטיביות שלהם ולכן הם עלולים להפוך להיות תת משיגים."

אל תפריעו

כמו בכל תהליך התפתחותי השלבים הם חשובים. הקצב והמינון הם אינדיוידואלים ותלויים בקצב ההתפתחות של כל ילד וילד. דיבור פרטי מחייב שפה לכן מן הסתם זה יהיה השלב שתתחילו לשמוע את שיחותיו הערות של הפעוט. סביב גיל שש-שבע עם התפתחות הכישורים החברתיים והקוגניטיביים אמור הדיבור הפרטי להעלם ולפנות את מקומו לדיבור החברתי.

ההמלצה היחידה שלנו אליכם, היא לא להתערב. אבל עם זאת, צונץ מבקשת שתהיו רגישים וכשאתם שומעים את הקטנצ'יק מדבר ברפטטיביות על נושא מסוים שמטריד אותו כמו למשל, ילד שמדבר על ילד אחר שמציק לו: "אני אעשה לו ככה..." ו "אני אעשה לו ככה". זה אומר שהוא מתקשה למצוא פיתרון לבעיה שלו. במקרה כזה ניתן ליזום דרך להגיע לנושא בעקיפין, הרחיבו בפניו אפשרויות פעולה בסגנון "אם תעשה ככה.." ובלבד שהטריגר לשיחה לא ינבע מהעובדה ששמעתם אותו מדבר אל עצמו..

"חשוב גם שהגננת תבין שכאשר ילד מתחיל לדבר לעצמו כשהוא מתרכז במשימה" אומרת רייז "רצוי שהיא לא תדרוש ממנו להיות שקט בטענה למשל, שהוא מפריע לילדים האחרים להתרכז. זו דרכו להתמודד עם המשימה. הכרת חשיבות הדיבור הפרטי תאפשר לגננת להעביר מסר לילד כי דיבורו הפרטי רצוי ומקובל ואינו מהווה תופעה חריגה."

רק אל תבלבלו את הדיבור הפרטי עם השיחות שהקטנצ'יק מנהל עם 'החבר הדמיוני' שהוא מחזיק מהצד. בדומה לאותו 'טין-טן' משירה של לאה גולדברג, הוא בא לשרת מטרה אחרת לחלוטין. כך שבעוד שתופעת הדיבור הפנימי קשורה לנושאים של ויסות והתפתחות החשיבה, החבר הדמיוני קשור להתפתחות העצמית וההתפתחות הרגשית והחברתית "החבר הדמיוני הוא יצור יעיל ביותר ומשמש למטרות רבות בחיי הילד. הוא פועל על פי חוקים אישיים הקיימים בעולם של הילד בלבד, שלפיהם הוא אחראי וקובע וללא התערבות המבוגרים " אומרת רייז "חבר דמיוני עוזר לילד להתמודד עם רגשות שקשה לו להביע אותם או שהוא פוחד לבטא אותם. הוא משמש כדמות מנחמת, המקלה על פחדים, חרדות וכאב, ברגעים קשים וכו'...". אבל כאמור כל זה שייך כבר לסיפור אחר.